שרה בן דבורה קלר

הזיכרון הראשון שלי הוא מילדות באמריקה — הרים ירוקים, מרחבים של דשא, והקולות של ההורים שלי שקוראים לי מרחוק. הייתי כל עולמם, ילדת תפנוקים אהובה וחייכנית.‏ מה שלא ידעתי אז, בתור ילדה קטנה בת שלוש — את המחיר שהם שילמו כדי לזכות בי. עשר שנים של נדודים, של טיפולים קשים, של תפילות ודמעות שאין להן סוף. עד שזכו סוף סוף לפרי בטן. זכו בי. היום הילדה הקטנה ההיא כבר אישה נשואה. אבל נדמה שההיסטוריה חוזרת על עצמה — רק שהפעם הכאב הוא שלי. גם אני מחכה. כבר למעלה מעשר שנים. עשר שנים של טיפולים כואבים שמותירים צלקות, הגוף שמשתנה, ההשמנה מההורמונים ומהקשיים. אבל יותר מכל — הנפש. הנפש שמרוסקת לאלף רסיסים. וכשאני מסתכלת על ההורים שלי היום, אני רואה אותם דומעים שוב. מחכים יחד איתי לישועה. הלב שלהם נשבר יחד עם הלב שלי. אני פונה אליכם — בקשו והרבו תחינה עבורי לפני בורא כל העולמים. אנחנו מאמינים באמונה שלימה שהוא קיים, נצחי, אב הרחמים. אבל אנחנו מתחננים לראות את הרחמים האלה בעיני הבשר שלנו. לזכות לחבוק ילד. אנא, קרעו שערי שמיים עבור שרה בת דבורה.